פעם סיפרה לי חברה את הספור הבא:
בתה, אז בת שש-עשרה, חזרה מטיול שנתי ודרשה מאמה: "מדוע אף פעם לא שלחת אותי ללמוד כלי נגינה? הרי כל החברים שלי יודעים לנגן משהו!"
ענתה האם, "ניסינו חמודה, אבל את אף פעם לא רצית."
השיבה הבת, "אז היית צריכה להכריח אותי!"
זוהי באמת אחת הדילמות הקשות של ההורות המודרנית.
סייד קשוע תיאר אותה עם כל כך הרבה רגש והומור השבת שרציתי להביא את הדברים גם כאן.
שבוע טוב.
אומי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/SearchArticle.jhtml
ובתרגום לאנגלית:
http://www.haaretz.com/hasen/spages/917160.html
אני שמחה שהוריי לא הכריחו.
ככה גדלתי להיות הדוניסטית חסרת תועלת
יצרנית, ולבחור מטאבולה ראסה מה אני אוהבת לעשות.
וראית את הסוף בכתבה של סייד קשוע ?
הסוף מאד מתריס ואולי בצדק …
סייד קשוע הוא כתב ערבי לוחם שיוויון זכויות וזה מתבטא אצלו בכל מאמר שלו.
מאז ומתמיד.
הורי הכריחו רק את האחיות הגדולות שלי, לי כבר לא היה להם כוח להכריח. אני לא בטוחה שאני שמחה מכך. דווקא לשיעור פסנטר כן הביאו אותנו, כולל אני, וזה לא היה מספיק להפוך אותנו לנגנים.
לגבי הידלים שלי, סיפרתי לבן שלי את הספרו הנ"ל והוא הבין אותו. אנחנו עושים חצי-חצי: חוג אחד אנו בוחרים, חוג אחד הוא.
לגבי האקטיביזם והכתיבה של סייד קשוע בכלל, אני מסכימה איתך ולמעשה מכורה לה מזמן.
יום טוב
א
יש גם כאלה שהיו "מתים" לחוות לימודי נגינה כילדים,
ובפועל, כאשר ביקשו, נענו במשהו נוסח:
"אם היינו יודעים שתתמיד – אז אולי, אבל היות ואתה לא – אז מה הטעם?".
הייתי שמחה לשמוע יותר — בבלוג הבא? א.
גם קראתי בשבת ונהנתי — ההתיחסות שלו לכל הרגשים והתיאור היה מלא אמת וקרוב ללב